החלטה בתיק רע"פ 7389/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעפ"ג 23736-06-13 (כב' השופטים: א' כהן; מ' יועד הכהן; ע' שחם), מיום 10.7.2013, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית-משפט השלום בירושלים, בת"פ 2465-05-12 (כב' השופט א' קורנהאוזר), מיום 29.4.2013.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש, באמצעות באי כוחו, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 30.10.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, במסגרתו יוחסה לו עבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).  

           מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 4.5.2011, בשעה 16:00 או בסמוך לכך, שפך המבקש מים חמים מתוך קומקום על המתלונן, מר בהאני טהה, בעת שהשניים עבדו במפעל לבשר ברחוב כנפי נשרים בעיר ירושלים. כתוצאה מכך, נגרמו למתלונן כוויות בקרקפת; בפנים; בצוואר; בכתפיים; בגב; ובכפות הידיים.

3.             ביום 25.11.2013, הורשע המבקש על יסוד הודייתו, בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום המתוקן. טרם שמיעת הטיעונים לעניין עונשו של המבקש, נערך תסקיר מטעם שרות מבחן בעניינו של המבקש. מהתסקיר עולה, כי המבקש, העובד כמשגיח כשרות, הוא כבן 62, נשוי ואב ל-14 ילדים בגילאים 13 עד 30. אחד מילדיו של המבקש, כבן 17, לוקה בשיתוק מוחין. כתוצאה מכך הוא מרותק לכסא גלגלים; סיעודי בתפקודו; הוכר על ידי ביטוח לאומי כנכה בדרגת אי כושר בשיעור של 100%; ובנוסף, הוא לוקה במחלת האפילפסיה. בנו של המבקש שוהה במהלך שעות היום במסגרת יומית במעון "עלה" בירושלים, ובשעות הערב הוא חוזר לביתו. שרות המבחן מצא, כי המבקש ואשתו מטפלים בבנם במסירות רבה, כאשר המבקש משמש כמטפל העיקרי בבנו, בפרט בפעולות יומיומיות, הדורשות מאמץ פיזי, וכתוצאה מכך, נוצר קשר מיוחד בין המבקש לבין בנו. עוד עולה מהתסקיר, כי הוריו של המבקש הם ניצולי שואה והוא גדל באווירה בה לא היה מקום להפגנת רגשות של כעס ותוקפנות. הדבר הביא לכך שהמבקש למד "לצבור כעסים", ועקב כך נוצרה אצל המבקש "רגישות גבוהה" למצבים הגורמים לו לתחושת השפלה ולפגיעה בערך העצמי. לדעת שרות המבחן, מעשיו של המבקש מהווים ביטוי לרגישות זו. המבקש קיבל אחריות על מעשיו והסביר כי ביצע את מעשה העבירה לאחר שחווה "התעללות מתמשכת" מצד המתלונן. להערכת שרות המבחן, ניסה המבקש בהתנהגותו, "לתקן" את תחושת ההשפלה הקשה שהוא חווה. בסיכום התסקיר נאמר כי יש להתחשב בעובדה כי זוהי העבירה הראשונה שנעברה על ידי המבקש; עבירה שבוצעה על רקע מערכת יחסים פוגענית ומתמשכת עם המתלונן. לנוכח הפגיעה שתיגרם למבקש ולמשפחתו אם יוטל עליו עונש מאסר, ולו על דרך של עבודות שירות, פגיעה אשר תבוא לידי ביטוי באי יכולתו של המבקש לפרנס את משפחתו ולטפל בבנו המוגבל, המליץ שירות המבחן להטיל על המבקש צו שרות לתועלת הציבור בהיקף של 220 שעות כעונש חינוכי, וכן, מאסר מותנה כגורם מציב גבולות.

           ביום 7.4.2013, נערך דיון בעניינו של המבקש, במהלכו נשמעו עדויות לעניין העונש וביום 29.4.2013 נגזר דינו של המבקש. בפתח גזר דינו, התייחס בית משפט השלום לתסקיר שנערך מטעם שרות המבחן בעניינו של המבקש, וכן לעדויות שנשמעו במסגרת הראיות לעונש. בית משפט השלום עמד על הראיות המצביעות על התגרותו המתמשכת של המתלונן במבקש, אשר קדמה למעשהו של המבקש. בנוסף, קיבל בית משפט השלום את גירסת המבקש, לפיה הוא הזהיר את המתלונן מספר פעמים כי ישפוך עליו מים רותחים אם זה ימשיך להתגרות בו, וכן, כי תלונתו של המבקש בפני בעלי המקום כנגד התנהגות המתלונן לא הועילה. משכך, חימם המבקש מים במשך "דקה-שתיים" ושפך אותם על המתלונן. עוד ציין בית משפט השלום, כי המבקש הביע חרטה עמוקה על מעשהו והבהיר, כי לו ידע כי יגרם נזק כה רב למתלונן, היה נמנע מלעשות את המעשה.

           בבואו לקבוע את מתחם הענישה הראוי בנידון דידן, עמד בית משפט השלום על חומרתה של תופעת האלימות, אשר "קנתה לה שביתה בשגרה הציבורית", וסקר את הפסיקה, לפיה יש להטיל עונשים מרתיעים בגין ביצוע עבירות אלימות, תוך העדפת האינטרס הציבורי ושיקולי הגמול, על-פני עניינו האישי של העבריין. בית משפט השלום הזכיר, כי לצד העבירה בה הורשע המבקש, נקבע עונש מירבי של 7 שנות מאסר, הגם שניתן למצוא בפסיקה טווח ענישה רחב, אשר משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות ביצוע המעשים ולנסיבות הפרטניות של מבצעי העבירות. עם זאת, הוסיף וקבע בית משפט השלום, כי לנוכח חומרתה הרבה של עבירה זו, הרי שמגמת בתי המשפט, היא להשית על מבצעי העבירה עונש של מאסר לריצוי בפועל.

           בית משפט השלום שקל מחד גיסא, את התגרותו הממושכת של המתלונן במבקש טרם ביצוע העבירה, אשר נמשכה חרף בקשת המבקש מהמתלונן לחדול ממנה. מאידך גיסא, ניתן משקל לא מבוטל לתכנון שקדם לביצוע המעשה כפי שעולה מגרסת המבקש עצמו, ולפעולת חימום המים שקדמה למעשה המבקש, דבר המלמד כי אין מדובר במעשה שבוצע מתוך דחף רגעי. בנוסף, נשקלה לחומרה הפגיעה החמורה שנגרמה למתלונן כתוצאה ממעשהו של המבקש, היינו, כוויות בדרגה 1-2 ובדרגה 2 בכ-15% משטח גופו של המתלונן, בגינן הוא אושפז בבית החולים למשך 10 ימים ונזקק לטיפול רפואי אף לאחר אשפוזו. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי מתחם הענישה הראוי בנסיבות המקרה דנן, נע בין 5 חודשי מאסר לריצוי בפועל לבין 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

           בשלב גזירת עונשו של המבקש בתוך המתחם שנקבע, שקל בית המשפט לקולא את הנסיבות הבאות שאינן קשורות לביצוע העבירה: הודאתו המהירה של המבקש בעבירה המיוחסת לו; העדר עבר פלילי; היותו של המבקש מפרנס של משפחה ברוכת ילדים והמטפל העיקרי בבנו המוגבל; הפגיעה הצפויה, כתוצאה מהטלת עונש מאסר בפועל, למשפחתו של המבקש ובפרט לבנו; גילו המתקדם של המבקש; פיטוריו של המבקש ממקום עבודתו, בעקבות ביצוע העבירה; והיותו מחוסר עבודה במשך כשנה. בשים לב לחומרת העבירה, דחה בית משפט השלום את טענת המבקש כי אורח חייו וכן ההליך שהתקיים אל מול שרות המבחן, מהווים מעין שיקום עבורו ומשכך אין להחמיר עימו. עוד ציין בית משפט השלום, כי לא ניתן לקבוע שהמבקש אכן עבר תהליך של שיקום, אשר במהלכו חל בו שינוי משמעותי, באופן המבטיח כי מעשים מעין אלו לא יישנו בעתיד. על יסוד כלל הנסיבות שפורטו לעיל, קבע בית משפט השלום כי אין לחרוג ממתחם הענישה שנקבע, ויש להטיל על המבקש עונש של מאסר לריצוי בפועל. סופו של דבר, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי שני ימי מעצר; 8 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; 4 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג עוון; ופיצוי בסך 8,000 ש"ח למתלונן, אשר ישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים, החל מיום 1.10.2013.

4.             המבקש ערער על חומרת העונש שהושת עליו, לבית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 10.7.2013 נדחה ערעורו. בית המשפט המחוזי קבע, כי בית משפט השלום התחשב בכל הנסיבות אותן העלה המבקש בערעורו. לפיכך, ובשים לב לחומרת המעשה שביצע המבקש, ולנוכח הנזק הרב שנגרם למתלונן, קבע בית המשפט המחוזי כי העונש שנגזר על המבקש אינו חמור, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

בקשת רשות הערעור

5.             ביום 30.10.2013, הגיש המבקש, באמצעות באי כוחו, את בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המונחת לפניי. בבקשתו, קובל המבקש על חומרת העונש שהושת עליו. לטענתו, נסיבות חייו הקשות והייחודיות, ובעיקר היותו המטפל העיקרי בבנו החולה, מצדיקות חריגה מן הענישה המקובלת ודיון ב"גלגול שלישי" בעניינו. לדידו של המבקש, יש לראות את הטיפול בבנו החולה כנסיבה חריגה המצדיקה את ביטול עונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל עליו, והמרתו בעונש של עבודות שירות. לשיטתו של המבקש, מדובר בנסיבה כה ייחודית, עד כי היא מחייבת התערבות בעונש בשל שיקולי צדק מובהקים, המצדיקים מתן משקל גדול יותר לעניינו הפרטי של המבקש. עוד נטען על-ידי המבקש, כי שגה בית משפט קמא בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן ביחס לעונש שראוי להשית עליו. לטענת המבקש, שירות המבחן הוא הגוף המקצועי האמון על התאמת העונש לנסיבות חייו של המבקש. שירות המבחן העריך כי עונש של מאסר בפועל, אף אם ירוצה בדרך של עבודות שירות, יפגע בבני משפחתו של המבקש, ובעיקר בבנו המוגבל. בנוסף, טען המבקש, כי הוא חש צער רב בעקבות הפגיעה במתלונן, ומשכך, הוא פנה אל המתלונן במטרה ליישב את ההדורים עמו ולפצותו באופן הולם. המבקש הוסיף, כי בינו לבין המתלונן מתקיימים, כיום, הליכים של "פיצוי ויישוב ההדורים", דבר המהווה שינוי נסיבות, המצדיק דיון בעניינו של המבקש ב"גלגול שלישי". על יסוד האמור לעיל, התבקשתי להיענות לבקשת רשות הערעור, ולהמיר את עונש המאסר שהוטל על המבקש בעונש שירוצה בדרך של עבודות שירות, ובמקביל להגדיל את שיעורו של הפיצוי לטובת המתלונן. לבסוף, ביקש המבקש כי אם תדחה הבקשה לרשות הערעור, ישולם הפיצוי למתלונן בתום ריצוי עונש המאסר, על מנת לאפשר לו להיערך בהתאם.

דיון והכרעה

6.             לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובצרופותיה, נחה דעתי כי דינה של הבקשה להידחות.  

7.                     הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור בפני בית משפט זה תינתן במשורה, ורק באותם מקרים המעוררים שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף, החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים, המגלים חוסר צדק מובהק למבקש, או חשש מפני עיוות דין שנגרם לו (רע"פ 7002/13 פשקוב נ' מדינת ישראל (8.12.2013); רע"פ 6823/13 בראנץ נ' מדינת ישראל (28.11.2013); רע"פ 7135/13 מחאמיד נ' מדינת ישראל (26.11.2013)). בבקשתו למתן רשות הערעור, המבקש אינו מתיימר לטעון כי הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינו הפרטי, ואולם, לטענתו של המבקש עניינו נופל בגדרם של אותם מקרים נדירים וחריגים שבהם תתקבל בקשת רשות הערעור, מטעמי צדק. לאחר עיון בבקשה שלפניי ובצרופותיה, כמו גם בפסקי הדין שניתנו על ידי הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן עניינו של המבקש איננו מצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, מטעמים של צדק. אכן, אין עוררין על כי נסיבות חייו של המבקש אינן פשוטות כלל ועיקר, אך אלו נלקחו בחשבון במסגרת גזר הדין שניתן בעניינו, ובשל כך הסתפקו הערכאות הקודמות בעונש מתון יחסית. לא התרשמתי, כי נגרם למבקש עיוות דין או כי יש לדון בעניינו ב"גלגול שלישי", מטעמים של צדק.

           יתר על כן, בקשת רשות הערעור נסובה סביב חומרת העונש, אשר הוטל על המבקש. הלכה מושרשת היא, כי טענות מסוג זה, לא יהוו עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים בהם העונש שהוטל על המבקש חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת והראויה במקרים דומים (רע"פ 7002/13 פשקוב נ' מדינת ישראל (8.12.2013); רע"פ 6823/13 בראנץ נ' מדינת ישראל (28.11.2013); רע"פ 5753/13 בן מויאל נ' מדינת ישראל(31.10.2013)). בנידון דידן, הוטלו על המבקש 5 חודשי מאסר לריצוי בפועל, והוא חוייב לפצות את המתלונן בסכום של 8,000 ש"ח. טענותיו של המבקש נדונו על ידי הערכאות הקודמות, אשר ראו עין בעין את החומרה הטמונה במעשהו, וקבעו כי יש להטיל עליו עונש של מאסר לריצוי בפועל. בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, גזר עליו בית משפט השלום עונש מאסר הנמצא ברף הנמוך של מתחם הענישה שנקבע על-ידו, ובית המשפט המחוזי קבע כי אין מדובר בעונש חמור המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. אף אני סבור, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת בעבירות דומות, ומשכך לא מצאתי כי יש לדון בעונש שהושת על המבקש, במסגרת ערעור נוסף בפני בית משפט זה.

8.             אשר לטענת המבקש, לפיה שגה בית משפט השלום בכך שלא נתן משקל ראוי להמלצתו של שרות המבחן, יש לשוב ולהבהיר כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ את האמור בתסקיר שירות המבחן, חרף המשקל שיש ליתן להמלצות שירות המבחן. נפסק, לא אחת, כי על בית המשפט היושב עלי דין "לתת דעתו לשיקולים הכוללים של ההליך הפלילי, וביניהם לעניינים ששירות המבחן אינו מופקד עליהם" (רע"פ 10524/09 בוזגלו נ' מדינת ישראל(5.1.2010), וראו גם, רע"פ 5212/13 שמעון נ' מדינת ישראל (29.8.2013); רע"פ 4719/13 צוקרן נ' מדינת ישראל (20.8.2013)). יפים לעניין זה, דבריו של השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, 318 (1981):

שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת, בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת, הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה.